פסק-דין בתיק בש"א 1699/07

1.         בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף עקב התיישנותה.

בת.א. 7452/06, הגישה המשיבה נגד המבקש ואחרים תביעה כספית לתשלום סכומי כסף שחייבים הנתבעים למשיבה בגין ערבותם להתחייבויות ה"ה גוליצקי ויטלי ואולגה (להלן: "הלווים" או "החייבים העיקריים").

על פי הנטען בכתב התביעה, חתמו הנתבעים על ערבות להבטחת החזר הלוואה שלוו הלווים מאת המשיבה וכן שעבדו הלווים להבטחת תשלום אותם חיובים את דירת מגוריהם.

דירת הלווים נמכרה במסגרת הליכי מימוש משכון בתיק הוצאה לפועל שנפתח לשם כך ונותרה ללווים יתרת חובה נוספת כלפי המשיבה.

ביום 4.4.06 הוכרזו הלווים כפושטי רגל ולפיכך הוגשה התביעה שבפניי נגד הערבים שהם ערבים מוגנים, על פי הוראות חוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן:- "החוק").

2.         בבקשה שבפניי טוען המבקש, כי התביעה נגדו התיישנה, שכן הבקשה למימוש המשכנתא נגד הלווים הוגשה ביום 24.12.97, כך שהפרת הסכם ההלוואה על ידי הלווים היתה לפחות בשנת 1997.

התביעה אותה הגישה המשיבה נגד הלווים לתשלום יתרת החוב שנותרה לאחר מכירת הדירה הממושכנת הוגשה ביום 17.1.05.

משכך, תביעת המשיבה נגד הלווים התיישנה במועד בו הוגשה ובהתאם להוראות סעיף
7(ב) לחוק , מתיישנת התביעה גם נגד הערבים.

עוד טוען המבקש, כי המשיבה שלחה אליו הודעה בהתאם להוראות סעיף 27(ג) לחוק  ביום 20.10.05, לאחר שפסק הדין בתביעה שהוגשה נגד הלווים ניתן ביום 29.8.05. ועקב מעשי שיהוי מתיישנת התביעה נגדו, לאחר שבמשך 10 שנים מיום שבו נחתם הסכם ההלוואה, לא מצאה המשיבה מקום לפנות אל המבקש.

3.         המשיבה טוענת, כי המבקש לא העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה.

לטענת המשיבה, לאחר שביום 17.1.05 הוגשה נגד הלווים התביעה, נשלחה אל המבקש ביום 21.2.05 הודעה בהתאם להוראת סעיף 27(ג) לחוק ובה ניתנה למבקש ההזדמנות להצטרף להליך.

היות והמבקש בחר שלא להצטרף להליך, החמיץ המבקש את טענת ההתיישנות שיכול היה לעורר במסגרת אותו הליך ולכן, הוא אינו יכול לעלותה כיום, משלא עשה כן בהזדמנות הראשנוה.

עוד טוענת המשיבה, כי עילת התביעה נגד הלווים- החייבים העיקריים, התגבשה רק במועד מכירת הנכס ולא במועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל, שנפתח למימוש המשכון, שהרי בטרם מכירת הנכס לא היתה בידי הכונס האפשרות לדעת האם תיוותר יתרת חוב אם לאו ומה יהיה שיעורה.

מכירת הנכס ותשלום תמורתו היו ביום 18.6.00 כך שהחוב התגבש לכל המוקדם ביום זה. היות והתביעה נגד הלווים הוגשה במהלך שנת 2005, הרי שמשחלפו רק כארבע שנים וחצי, לא התיישנה התביעה נגד החייבים העיקריים במועד הגשתה .

טענה נוספת אותה מעלה המשיבה היא, כי בתביעה המוגשת נגד ערבים שחלות עליהם הוראות פרק ב' לחוק הערבות, לא ניתן להגיש תביעה נגד הערבים אלא לאחר מיצוי הליכים נגד החייב העיקרי, או בהתקיים נסיבות נוספות כגון פשיטת רגל, כפי המקרה דנן.

תקופת ההתיישנות אם כן מתחילה להימנות רק החל ממועד מתן צו הכינוס נגד הלווים, שרק אז ניתן היה להגיש את התביעה נגד הערבים ומאז מועד זה, ממילא, לא חלפה תקופת ההתיישנות.

4.         בתשובה לטענות המשיבה, טוען המבקש, כי עילת התביעה נגד הלווים נוצרה לפחות במועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל, אם לא קודם לכן, בשים לב לכך שהמשיבה נמנעת מלציין בתגובתה את מועד הפרת ההסכם על ידי הלווים.

עוד טוען המבקש, כי טענתו הועלתה בהזדמנות הראשונה להעלאתה, שכן, חוק הערבות מעניק לערב זכות להצטרף להליך נגד החייב העיקרי, אלא שמדובר בזכות ולא בחובה ולכן, הערב אינו חייב לבדוק באותו שלב את יסודות העילה נגד הלווה. גם פסק הדין שניתן נגד החייב העיקרי אינו מהווה מעשה בית דין נגד הערב ולכן, הוא רשאי לעורר את טענת ההתיישנות, גם אם זו לא הועלתה על ידי החייב העיקרי. עובדתית המבקש אף לא יכול היה ללמוד מכתב התביעה שהוגש נגד החייב העיקרי האם התביעה התיישנה.